שוקי גוטמן

אֱלֹהִים לֹא מְוַתֵּר לִי
וְדוֹרֵשׁ בִּשְׁלוֹמִי
כָּל בֹּקֶר.

נִגְלֶה לִי עֲנֻגּוֹת
עַל אֶדֶן חַלּוֹן צְפוֹנִי,
בֵּין עֲרוּגוֹת רֶגֶשׁ –
מַה יֵלֵד יוֹם?

לִפְרָקִים הוּא מִתְעַלֵּם
וּמוֹסִיף לִרְדֹּף אוֹתִי,
מַשְׁקִיף מְמֻשָּׁכוֹת
מִבַּעַד לְמַרְאָה קִדְמִית.

בְּצָהֳרֵי יוֹם קָשֶׁה
נִגְלֶה לִי בְּעָנָן לָבָן
עַל תַּשְׁקִיף כְּחַלְחַל,
דּוֹרֵשׁ מַעֲנֶה עִנְיָנִי.

עִם בּוֹא הַחֹשֶׁךְ הָרִאשׁוֹן,
מְוַתֵּר,
מִתְרַפֵּס.

מְבָרֵךְ,
מִתְנַצֵּל.

אַתָּה הַיָּחִיד שֶׁשּׁוֹאֵל.
​